חשיבותה של צלחת

​

יוני 2050, גמר טורניר ווימבלדון, איזה אחד, רוג'ר פדרר, אלוף השנה הקודמת, מדורג ראשון בעולם, מפספס שתי נקודות שבירה במשחקון השניים עשר, מערכה חמישית, ומפסיד את גביע האליפות לנין של נובאק ג'וקוביץ'. ובעוד הינוקא מפזר לבבות לארבע כנפי האצטדיון, משל היה סבו של אביו , נוגח פדרר קשישא, השבור לרסיסים, ברשת, שובר את המחבט על נער הכדורים ומזכיר לשופט כי הוא יודע היכן אמא שלו עובדת. חמש דקות אחר כך, טקס חלוקת הגביעים, עולה הסגן החדש על המגרש, שפוף ודומע, סימני SIB מחשידים על גופו, ודופק אייס במצחו של הנסיך ווילאם תוך שהוא מאשים את משפחת המלוכה שהביאה לו את הנאחס. למראיינת הוא מתאר את ההפסד כאחד מרגעיו הקשים ביותר, שהוא מעדיף לשכוח את היום הזה ומביע פחד כן ואמיתי שמירקה, גרושתו לעתיד, תשלח אותו לישון הלילה על הספה. המצלמה מתמקדת במירקה, וגם מי שאינו קורא שפתיים, יכול להבין: "חחח...במערכה הרביעית כבר הזמנתי מנעולן...".
ובכן, התסריט הזה, לצערי, לא כל כך רחוק מהמציאות. יוני 2019, גמר ווימבלדון האחרון, פדרר מפספס שתי הזדמנויות הכרעה, באמת כואבות, במערכה החמישית מול נובאק, מפסיד במשחק ויורד לספסל שפוף כאילו חרב עליו עולמו. לנסיכה קייט אין מספיק מילים לנחם אותו וגם תשואות הקהל ביציעים לא מצליחות לעורר בו נחמה. בראיון לתקשורת, הוא אומר כי ינסה בכל כוחו לשכוח את הערב הזה, ושלילדים שלו, ואני נשבעת שאני מצטטת "אין מה לעשות עם הצלחת הזו, הם היו רוצים את הדבר המוזהב ההוא". ביקר לי, תסתכלו בשידור החוזר.
ואני אומרת רק מילה אחת: פרופורציה. ריבונו של כדור, איפה אמות המידה? היכן הכרת התודה? במונחים של טניס היית אמור להיות עכשיו בפנסיה. יריביך המיתולוגיים כבר יושבים להם בבתיהם וסורגים רשתות, ואתה עוד מעז לבוא בטרוניות אחרי שזכית כבר עשרים ומשהו אלף פעם בכל תואר אפשרי? בניגוד להרבה מאוד אנשים, אתה עוסק במקצוע שאתה באמת אוהב, יש לך משפחה נהדרת, אתה מדבר רבות על אהבתך אליה, אתה פייבוריט הקהל בכל משחק, מנצח בקלילות יריבים שגילם מחצית מגילך, אז איפה, למען הספונסר, הפרופורציה? אני מתקשה להבין איך אפשר לומר מול כל העולם שהיית מעדיף לשכוח את הערב ועוד להוסיף בבוז שאין ערך לצלחת בעיני המשפחה שלך!! אלו ערכים אתה מעביר לילדים שלך? הפספוס גדול, אני לא מזלזלת, ואלוהים עדי שהמשחקון ההוא לא היה פשוט לצפיה ללא דפיברילטור, אבל בחייאת, אם זה לא מקום ראשון אז זה לא שווה? "אין להם מה לעשות עם הצלחת"??
מתי מקום שני קיבל מעמד של פוסט טראומה? ברגעים כאלה אני חושבת על עצמי, על ילדיי, על ילדים שטיפלתי בהם בכל מיני מסגרות, שלא יזכו להיות פדרר, ג'וקו, אנדרסון או אפילו ציציפאס, ואני מעריכה ומעריצה כל צעד קטן והתקדמות שהם עושים, שעבורי ועבורם משולים לזכיה בגמר, לא פחות, ושום דבר, אבל שום דבר לא מובן מאליו. 
וסקופ, גם הפסד הוא מתנה. הערך טמון בחוויה, בדרך, במסע, אם תרצו. מצוינות היא לא ערך עליון. עדיף לומר "כל הכבוד" ולשבח את ההשקעה, את המאמץ, הנכונות והאומץ ובכל מצב, גם באי ניצחון, לעצור לרגע ולומר: וואלה, תודה, זכינו!